משנת ארץ ישראל על משנה חולין ב׳:ט׳

9 לפי כתב-יד קופמן

10 בשחיטה יוצא בדרך כלל דם רב. סילוק הדם הוא בעיה טכנית בפני עצמה. לפי ההלכה את הדם יש לכסות, ובפרק ו נעסוק בכך במפורש ובאריכות. במקרה זה השוחט משתמש בפתרונות אחרים. אין שוחטין לא לתוך ימים – מסוף המשנה ברור שהבעיה שהמשנה עוסקת בה היא שחיטה הנראית שחיטה לא יהודית, לשם "מינות" או עבודה זרה. כלומר אין כאן חובה לשחוט לעפר, אלא שאחרים שוחטים לתוך הים. לאור המשנה הקודמת נראה בפשטות שהשוחט לתוך הים נראה כשוחט לשם אל הים, או לשם הים כישות אלילית. ולא לתוך נהרות – כאמור במשנה הקודמת. ולא לתוך הכלים – נראה כשוחט לשם הבאת הדם למקום עבודה זרה כלשהו. הדגשנו "שנראה כמו...", אבל ייתכן שהחשש היה ממשי, שבאמת הוא שוחט על מנת להביא את הדם לניסוך במקדש אלילי כלשהו. אלא שאם היה זה כך די היה לאסור את ניסוך הדם ודיו. החלת האיסור כבר בשלב השחיטה מלמדת שיש כאן גם מרכיב של "מראית העין" או הפרשנות הסביבתית.

11 אבל שוחט הוא לתוך העוגל – כך בכתב היד, ב-מל וב-מפ; ב-מנ ובדפוסים מאוחרים: "עוגא", של מים – שקערורית באדמה שיש בה מים. ב-מ: "אוגן של מים". כפשוטו מדובר בכלי עגול, והמשפט מחובר עם זה שלאחריו. מדובר במי שנמצא בספינה והוא שוחט לכלי עגול. אמנם אין שוחטים לתוך כלי, אך בספינה מותר שכן אין לו עפר מצוי. ובספינה על גבי כלים – אם הוא נמצא בספינה ואין לו שקערורית אדמה מותר לו לשחוט כך שהדם יזרום לכלי, ואחר כך ישפוך למים. אין שוחטין בגומא אבל עושה אדם גומא לתוך ביתו בשביל שיכנס הדם לתוכה ובשוק לא יעשה כן שלא יחקה את המינין – ממכלול ההלכה עולה שה"מינים" שחטו את הדם לתוך גומא, לכן אין לשחוט לתוך גומא בפומבי, אבל בתוך ביתו מותר לו לעשות גומא כדי למנוע התפזרות הדם. הפתרון הטוב ביותר הוא לשחוט על אדמה תחוחה, והוא אשר שנינו במסכת ביצה: "השוחט חיה ועוף ביום טוב בית שמאי אומרים יחפור בדקר ויכסה, ובית הלל אומרים לא ישחוט אלא אם כן היה לו עפר מוכן מבעוד יום. ומודים שאם שחט שיחפור בדקר ויכסה. שאפר כירה מוכן הוא" פ"א מ"ב. בפירוש המשנה עסקנו במקומה.

12 איננו יודעים מי הם המינים, האם אלו עובדי עבודה זרה רגילה או כת מינים ששחטו באופן חצי יהודי; אולי זהו נוהג נוצרי קדום, שהרי אחת הקביעות ההלכתיות הנוצריות הקדומות הייתה להיזהר מאכילת דם. אבל איננו יודעים כיצד עשו זאת, האם כנוהג היהודי, או אולי נהגו נוהג אחר אך קרוב, כגון איסוף הדם בגומא. התוספתא חוזרת על ההלכה ומוסיפה: "אם אינו רוצה לטנף את ביתו שוחט לתוך כלי או לתוך גומא. ובשוק לא יעשה כן, מפני שעושה את חוקי מינין. אם עשה כן צריך בדיקה" פ"ב הי"ט, עמ' 503. לא ברור מהי הבדיקה, האם זו בדיקה אישית שהמעשה נעשה שלא לשם "חוקי המינים", או שיש לבדוק את השחיטה ואת סימני הטריפות בקפדנות יתר.

13 לא לעשות כחוקי המינים כנראה כי שלא יחשבו זרים שהוא שופך את הדם כמנהג עבודה זרה. ואין חוששין חשש כזה אלא אם כן זו הייתה תופעה מוכרת, כפי שראינו מהמעשה בקיסריה. כן שומעים אנו על יהודים טובים שאינם עובדי עבודה זרה, אך גם אינם נשמעים לציווי חכמים בנושא.

14 במשנה שבבבלי מא ע"ב הגרסה היא "צדוקים" במקום "מינים", וזו פרשנות של המעתיקים שאיננו יודעים מה מקורה; אצלנו בכל עדי הנוסח הקדומים "מינים" או "מינין", וכן בכתב יד ותיקן 120 לבבלי. "צדוקים" הוא אפוא נוסח מוטעה.

15 עוד שנינו בתוספתא: "השוחט לשום חמה, לשום לבנה, לשם ככבים, לשם מזלות, לשם מיכאל שר צבא הגדול, ולשום שלשול קטן, הרי זה בשר זבחי מתים" פ"ב הי"ח, עמ' 503. התוספתא מונה רשימה של מיני עבודה זרה "רכה" האסורה בכל חומרתה, אך כנראה רווחה בציבור היהודי. חשיבות המזלות מודגשת בפיוטים, במדרשים ובממצא הארכאולוגי, אבל בכל אלה אין הכרח לפרשם כעבודה זרה של ממש אלא כסמלים המצויים על הגבול שבין התרבות שמקורה נכרי לבין תפיסות דתיות. בברייתא מדובר על תפיסה פגאנית של ממש. הביטוי "מיכאל שר צבא הגדול" מצוי במקורות וחכמים לא ראו בו חריגה קיצונית, אך שחיטה לשמו היא כבר בחזקת עבודה זרה. הביטוי "הרי זה בשר זבחי מתים" מחריף ומעצים את התופעה ומבטא הסתייגות חמורה. אפשר גם לראות בו ביטוי נגד לאיום שבתופעה.

16 תופעה זו של חדירת מוטיבים אליליים לתרבות החברתית היהודית מחייבת דיון מפורט. חוקרים הקדישו לכך מאמץ רב, ובמסגרת זו אנו יכולים כמובן רק להסביר בעזרת תופעה זו את משנתנו. חשוב לציין שחכמים רואים עצמם כמי שתפקידם בשם ההלכה להתנגד לחדירת סימני עבודה זרה, וקל וחומר לעבודה זרה ממש.

17 כפי שרמזנו בתוספתא מעשה "זה היה מעשה בקיסרי ובאו ושאלו את חכמים ולא אמרו לא אסור ולא התר" פ"ב הי"ג, עמ' 502; בבלי לט ע"א התוספתא גם מגדירה מעשה כה כ"זבחי מתים". גם הבבלי דן בטיבן של שתי הגדרות אלו. ואכן שחיטתו פסולה הוא איסור נבילה. "זבחי מתים" הוא כינוי לעבודה זרה משנה, עבודה רה פ"ב מ"ג. אין כאן מחלוקת המשנה עוסקת בכשרות, והתוספתא במשמעות הדתית העקרונית. מעניין שכנראה היו יהודים שנתפשו לעבודה זרה ברמה כזאת או אחרת. גם המשנה הבאה מעידה על כך שמציאות כזאת קיימת, ויש לחשוש מפניה. מעניין עוד יותר שחכמים לא אסרו על כך בניגוד לכל המשתמע מפרות חז"ל. זה שיהודי פלוני מתבולל למחצה, לשליש או לגמרי אינו מפתיע. אך מדוע חכמים לא נאבקים בכף לפחות היינו מצפים שיאסרו על כך.

18 כנראה לפנינו פן מעניין במאבק עם עבודה זרה ברמה התיאורטית חכמים כמובן אוסרים על כל השתתפות בבדל עבודה זרה, אבל למעשה המאבק היה מרוסן מסיבות פוליטיות. בקיסריה האלילית חכמים נמנעים ממאבק גלוי בדת השלטת. אגב אורחה לפנינו מעשה נוסף הסותר את ההלכה שלפניו. במהלך פירושנו כבר הערנו שהרבה מעשים הם כאלה, והבבלי ברך כלל שואל "מעשה לסתור? התירוץ. הרגיל הוא "חסורי מחסרא והכי קתני" כאילו חסר במשנה משפט המשרשר בין ההלכה למעשה. לדעתנו התופעה איננה מקרית. כאמור בעשרות מקרים נוקטת המשנה בדרך זו. לפיכך אין כאן חסרון מקרי אלא שיטה. ללמךך שיש הלכה ברמה העקרונית, ובהגיע ההלכה לכדי מעשה לא תמיד היא מיושמת. מסיבות שונות מחלוקת, לחץ חברתי, לחץ חיצוני וכן הלאה. זה ההבדל בין הלכה למעשה.

19 איננו יודעים האם נאחזו באמתלה הפורמלית שהשחיטה נעשתה במחשבת כשרות, או שמא הדבר מעיד על אזלת ידם של חכמים ועל התפשטות סממנים אליליים לתוך מערכת החיים היהודית, וחכמים לא הצליחו לשרשה.